Thursday, January 30, 2014

על גיבורי תרבות ופרסים.

על גיבורי תרבות ופרסים.

תהליך היצירה האומנותית כולל הבעה ספונטנית לצד פיתוח, עיבוד ועריכה. בקרת האיכות של התהליך נעשית על ידי המצפן האומנותי הפנימי של כל אמן. כאשר יוצר משתמש במצפן חיצוני - של יוצרים אחרים למשל- הוא לכל היותר שוליה, מתלמד, בדרכו להיות אמן, או לחלופין פשוט חקיין. במקרה  שהמצפן האומנותי שייך להמונים, או אז אנחנו מדברים על בידור -  פופולרי ומצליח ככל שיהיה, אך לא על אומנות. 
 
האמן נמצא בדיאלוג עם החברה סביבו. הוא מקבל ממנה חיזוק ועידוד בכל פעם שהוא מוצא הד בליבותיהם של  אנשים בעלי מצפן אומנותי זהה .  הרזוננס הזה הוא על כן איכותי מטבעו ואין הוא נמדד כמותית. ההיסטוריה של האומנות רצופה בגאונים שמעולם לא זכו להכרה בחייהם.
 
מסיבה זו, המיסוד של ״הכרה אומנותית״ בדרך של הענקת פרסים הוא בעייתי מעיקרו, וזאת בין שההכרה נתונה בידי ״וועדה״ או מבוססת על נתוני פופולריות ברי מדידה. על פי הוויקיפדיה ״פרס אקו"ם החל את דרכו בשנת 1958 כתחרות קטנה נושאת פרסים על יצירות אשר הוגשו בעילום שם מה שהחל כתחרות קטנה, הפך עם השנים למפעל הפרסים הגדול בישראל, בתחום המוסיקה והספרות....״ 
 
עקב תהליכים דומים בכל העולם, פרסים ואותות כבוד אמנם מקדמים בוודאות קריירה של אמנים אך לאו דווקא את האומנות עצמה!
 
 בחברתנו הציבור כבר הפנים את העובדה שגיבורי התרבות שלו נמדדים ברייטינג שלהם, או במילים אחרות, בהיותם ״סלבס״. מכאן קצרה הדרך לתובנה הנפוצה בכל תור לאודישינים בתכניות הריאליטי, שהדרך להיות ״סלב״ מתחילה באמביציה להתגלות כ״טאלנט״ ולא חשוב במה, ובעצם לתובנה המופשטת עוד יותר שאפשר גם בלי ״טאלנט״.
 
 
 
 
 
כתגובה לרידוד תרבותי זה משתדלים מקדמי ה ״הכרה האומנותית״ הממוסדת לעשות מלאכתם נאמנה ולתמוך באמנים ראויים (עד כמה שוועדה נבחרת יכולה להחליט ולהסכים). אך כאמור, ולמרבה הצער, גם הכוונות הטובות ביותר משרתות בסופו של יום את תעשיית הרייטינג. מצב דברים עגום זה, גם אם הוא בלתי נמנע, מטיל אחריות כבדה על כתפי מעניקי הפרסים למיניהם. אחריות זו אינה מסתכמת בבחירת אומנים ראויים, אלא בהבנה שהפרס מסייע להגדיר את גיבורי התרבות של האומה. גיבור תרבות, כמו כל גיבור, הוא משאת נפש הזוכה להערצה  וללגיטימציה ציבורית , לא רק כמייצג של אומנותו אלא כ״פרסונה״, כ״סלב״,כמופת חברתי.

דוגמא מאלפת למצב עניינים זה היא זכייתו של אריאל זילבר בפרס אקום על מפעל חיים השנה.
 
מעטים יחלקו על תרומתו האומנותית של אריאל ועל איכותו כיוצר מוכשר ומקורי. אך בחירתו, ובעיקר בקטגוריית מפעל החיים, מהווה הפניית עורף לאחריות הציבורית הזו.
 
הכיצד ? שלא כמו בהליך בחירות דמוקרטי בה הציבור זכאי להיחשף למגוון הדעות והעמדות ומתוכן הוא בוחר את מנהיגיו על פי שיפוטו, במקרה של אריאל זילבר ה״ממסד״  עצמו כבר בחר,  חגג, אישר, טיהר ולא ביקש הבהרות או התנצלויות. לציבור לא נותר אלא להריע ולאמץ בחום.
 
אפשר וצריך לשאול האם בקרב מעגלים רבי השפעה בתחומי התרבות יש מקום לביטוי של עמדות וערכים הומניסטיים בכלל? או שמא העמדה הפוסט מודרנית הביסה כליל את רוח החברה הליברלית ואת הזדהותם של אמנים בפומבי עם ערכיה? האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דריפוס  בישראל של 2014? 
 
איננו קוראים בשום אופן להחרים את אריאל זילבר האמן. יתרה מזו, היינו רוצים להאמין שהוא אכן ינצל את הבמה המכובדת שניתנה לו ויבהיר בפני הקהל מעט מן הדברים המיוחסים לו, ואולי גם יתנצל בפומבי בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל,  ״פושעי אוסלו״, צה״ל, עובדים זרים ושאר גויים...


בשבוע בו הלכה לעולמה שולמית אלוני אנחנו הוגים במשנתה. אין אנו מצטטים את ״אני מאשים״  של זולא, אלא מסתפקים ב- ״אנחנו מתביישים בשם הציבור״ ומוותרים על קבלת הפרס למרות הערכתנו הרבה לאקו״ם ולרצון הטוב של הדירקטוריון להעניק לנו אותו. 
 
אחינועם ניני וגיל דור

Saturday, August 3, 2013

my visit to the Knesset in support of peace!


Dear family and friends,

I am compelled to share with you my great emotion after participating in a historic event in the Knesset in Jerusalem this past Wednesday (July 31, 2013). The event was organized by “One Voice” a wonderful organization where Jews and Arabs raise their voice together for peace (they supported Mira Awad and myself on our “Eurovision” adventure) and by the Caucus for Ending the Arab-Israeli conflict. This caucus supports a two state solution and the Arab Initiative, which was recently once again approved by the Arab league and presented to Israel.  There were many people present, including many Israeli Ministers and members of Parliament (MKs), both jews and arabs, and people working in many beautiful peace and co-existence organizations in Israel and Palestine, like AJEEC-NISPED and the Palestinian Dialogue Center. There were also honorable guests from Ramallah. All in all, there were ministers and MKs there representing 77 members of the Israeli Knesset, a clear majority in support of the negotiations and the two state solution!

Everybody, Arabs and Jews alike spoke beautifully, it was truly inspiring. I too had a chance to speak, and urged my fellow artists on both sides of the fence to step out and raise their voices, fearlessly, for peace (personally I think e should ALL be out on the streets!)

 But what was MOST striking was the fact that for the first time in the HISTORY of the Knesset, the Palestinian flag was waving alongside the Israeli one!! what a sight to see!! (see photo)

 

After I spoke, I hurried out of the room on my way to the children, and as i pulled my car out of the parking lot, I got a call from Tal Harris, who heads one voice, urging me to return as there were people who were eager to meet me. I did so , passed the endless security for the second time that day, and went back to the place where the meeting had taken place there, I found Hilik Bar, the founder of the Cauacus (and MK for the Labour party), and the whole cadre of Arab MKs and guests, waiting to take a picture together with me! :-) I was deeply honored. After the photo, they extended a personal invitation to come to Ramallah and meet Abu Mazen! This may even happen later this week!

I have attached a photo, here are the list of people there!

From left to right standing: former PA minister Ashraf Ajrami; Palestinian Legislative Council member and head of the parliamentary committee of political affairs Abdallah Abdallah; MK Hana Sweid (hadash party); Dr. Walid Salem – director of the Palestinian Center for Democracy & Community Development; MK Hilik Bar – Chair of the caucus for Ending the Israeli Arab Conflict, Deputy Speaker of the Knesset, and General Secretary of the Labor Party (he and i are also seen photographed with the portrait of Rabin, see below), Mohammad Madani – member of Fatah Central Committee and head of Palestinian Committee for Interaction with the Israeli Society; MK Mohammad Barakeh (chair of Hadash party); Elias Zananiri – political advisor to the Palestinian committee for interaction with the Israeli society;
From left to right sitting: MK Afu Agbariyeh (hadash); MK Isawi Frej (Meretz party); myself and Tal Harris of One Voice.

I would like to state that some of the people in this photo sat for over ten years in Israeli prisons!! And still they are here, supporting peace!!

So..all is not lost…things change, people and perspectives change, in change there is strength and beauty and where there is life there is hope I for one plan to do everything in my power to cultivate that hope and turn it into OUR  reality.

Love

Noa (achinoam nini)

 



Wednesday, May 8, 2013

רגע לפני הופעה בכיכר העיר ביום ירושלים...ולאור התנגדויות מימין ומשמאל..


ירושלים ככל עיר היא מקום שחיים בו אנשים. לאנשים אלו זהויות אתניות לאומיות ודתיות שונות ומורכבות וסנטימנטים בהתאם. ההיסטוריה המדינית והדמוגרפית מורכבת לפיכך אף היא. לאור כל אלה אפשר להבין את כל התביעות לשליטה ולריבונות מכל צד. נכון, אי אפשר לסבול את הדרת האחר ואת דיכויו כנכבש. אבל הדברים אמורים הן לשלטון היהודי והן לירדני (שאיננו מאפשר ליהודי להיות אזרח בכלל!) והן לשלטון פלסטיני שהוא לצערנו עדיין משולל ריבונות של ממש. בתוך כל אלו ירושלים צריכה למצוא את מקומה. ועל כן צצות ועולות שאלות רבות:

 

האם ירושלים צריכה לחזור למעמד בין לאומי כהחלטת החלוקה, ללא ריבונות של מדינה כלשהי רק משום שהעולם הקתולי (בעיקר) תמך בכך? האם היא צריכה להיות מנוהלת על ידי אחת המדינות - ישראל או פלסטין? ואיזו ישראל? החילונית או התיאוקרטית ביום מן הימים? ופלסטין המוסלמית, נוצרית או חילונית? ואולי יחד? ואיך בדיוק? ומי קובע? והיכן יעברו הגבולות ברבעים השונים בין שטח ריבוני לשטח בין לאומי? ומה עם הסדרי המעבר וחיי היום יום? האם איחוד העיר (כעיקרון) במלחמת ששת הימים תוך מעבר מכיבוש ירדני לכיבוש ישראלי הוא אך ורק דבר רע? האם עיר מפוצלת היא דבר רצוי? האם אין אפשרות שאחת המדינות תנהל את העיר בשכל ובמוסריות ולשביעות רצון כולם? יש הרבה מקומות בעולם שהם קדושים לדתות שונות. האם קיימת תביעה לבינאום בספרד ובטורקיה ובדלהי ועוד מקומות כה רבים שיש בהם מקומות קדושים משמעותיים? וכל אחד מספר מתי אלוהים שלו והקדושים שלו ואבות אבותיו קבעו שזה שלו בלבד, ומאז הוא מוכן להיהרג עליה?

 

התשובה האידיאליסטית על פי משאלת ליבי פשוטה:

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people living for today

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people living life in peace.... etc

 

אז אני פחות מאמינה  בזכויות ויותר בחובות, ובהן החובה היסודית להתנהל על פי העיקרון ההומניסטי הבא: ואהבת לרעך כמוך! אני גם שותפה לאינסטינקט הבסיסי לשמור ולהגן על חיי ועל חיי ילדיי ועל מעגל הולך ומתרחב ככל שאפשר של רעיי ולכן אני, כמו מרבית בני האדם, מתמודדת עם הקונפליקט המובנה בין אוהב לאויב כי בעולם האמיתי גם לנון וגם רבין וגם סאדאת ומרטין לותר קינג ומהטמה גנדי סימנו במותם קווי גבול בין אינדיבידואלים וקולקטיבים שונים, קווים שהם כל כך השתדלו למחוק. ואנחנו שואלים היום  ביום ירושלים היכן עובר הקו?

 

מאזני הצדק רגישים וקשים מאין כמותם לאיזון. אנחנו מטילים על כפותיהם את ה"צדק" שלנו או של אחרים בניסיון לאזן ובינתיים הכפות משתוללות ומיליונים מתים בדרך אל ה"צדק" המהולל שלהם.
אז אולי נסתפק בפחות צדק ויותר ניהול תקין ומוסרי וכאן יש הרבה מה לתקן.

דרך השלום, שאני עושה ככל שביכולתי ללכת בה כבר שנים, עוברת בירושלים ורק הכרה הדדית ברגשות של שני הלאומים תפתח את הדרך לפשרה, פיוס ושלום. התבצרות חד צדדית מאחורי בריקאדות לא תועיל.

 

יום ירושלים חוגג את זיקתו של העם היהודי לעיר באופן כללי וגם את יכולתם של יהודים מאמינים להתפלל בכותל המערבי (גברים ונשים ! הללויה!) ואת גישתם של ישראלים לעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים, גישה שנחסמה ונמנעה בשנות הכיבוש הירדני ומי יודע מה יילד יום? כל זה נאמר ללא כל קשר לשאיפתי לחזות בחתימת הסכם שלום. לשם דוגמא, ממשלה שתמסור את האגן הקדוש לרשות הפלסטינית ותשמור את הכותל או תסכים על מה שתסכים ובלבד ששני הצדדים יגיעו להבנה תהיה מבורכת בעיני ולא משנה מה צבעה הפוליטי. האם אז נפסיק לחגוג את יום ירושלים? האם אז תפסיק ירושלים להיות לב האומה באופן סמלי (עד שיתגשם חזון ג'ון לנון?) ולמה שתפסיק? האם ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי ישתנו? האם המסע הרגלי המפרך דרך מדבריות ערב שערכה משפחתי בסוף המאה ה19 מתימן לעיר הקודש ישכח בעידן השלום? הנה לרגל חג מתן תורה, האם הר סיני בידנו? ומה בכך? נכון שחלק מאזרחי ישראל החליטו לחטוף את הסמלים הלגיטימיים שלנו ולהפכם לנושאי חגיגות לאומניות קיצוניות וחבל, אבל האם זה אומר שאנחנו צריכים לוותר על הפרשנויות שלנו? אני אזרחית במדינה הזאת וירושלים היא בירתי ולמרות ביקורת מימין ומשמאל אני אחגוג אותה בשמחה ובאהבה כשמה – עיר שלום! ואעשה הכול כדי לאסוף רבים ככל הניתן תחת דגל המשמעות הזו של החגיגה. עצם הזמנתי על ידי עיריית ירושלים היא ניצחון של תפיסה זו.

 

 

Monday, April 22, 2013

in the presence of true greatness


I have to write this, so I don’t forget, and because it’s bubbling inside me…

This past weekend gil dor and myself had the unbelievable privilege of spending time with Mr. Quincy Jones.

We have known him since 2000…i have been on stage in several events he has produced, coincidentally pregnant every time J (he calls it my baby bump J) , he attended our concert last year in Barcelona, we met with him in his home last year, and now he invited us to the Rock and Roll Hall of Fame ceremony in Los Angeles, where he was being inducted, and insisted we ride in his Limousine with him on his way to the red carpet.

It took an hour to get there, I sat beside him and listened to his stories about his childhood, his musical education, his experiences and insights…I had to pinch myself (again and again)

Did you know Quincy Jones was raised in a poor family in Chicago, son to a father who worked for the mob…young Q was on his way to becoming a mobster himself when at the age of 11 he had an epiphany of sorts while breaking into a community center and stealing Lemon Meringue pie…there was a room with a piano…he was drawn in…touched the instrument and knew his fate was calling him.

Music saved this man’s life, and he in turn has saved music: he has not only played and created it but excelled superbly in it, celebrated it, glorified it and spread it far and wide to the most remote reaches of the globe by the grace of his enormous talent and unmatched spirit.

The list of people Quincy has worked with is way too long to list here, from Ella , Miles and Sinatra to Michael Jackson and We are the World , with literally everything in between and beyond. The title Living Legend attaches itself naturally to his lapel. His curiosity is insatiable, his hunger for life and knowledge enormous. He cares about music and the world, the world and music. He’s always on the lookout for new talent.  He breathes music. He  travels the globe like a 20 year old learning about people and their habits, their languages and history (he says: “you gotta go to know!”), trying to unravel the grand puzzle of human communication and the seemingly unattainable dilemma of why peace is so often beyond our reach. He is involved in numerous projects aimed at bringing people to a better understanding of each-other through music and education. He cares about history, and the African American role in shaping it, from Pushkin to Samba and he’s been chosen to advise the president of the Republic of China in all things musical.  And that’s just the beginning. Quincy never stops, he has plans, he is a party animal and he’s just 80! J

So you ask yourself, how and why in God’s name does this man have the time and will to hang out with two relatively unknown Israeli musicians??

The night after the Hall of Fame bonanza, we were playing a few songs opening for an Iranian singer in a tiny room called the Edye at the Broad theater in Santa Monica LA, courtesy of the sweet Adam Fell, Q’s VP. Quincy came early and hung out in our dressing room like one of the guys, we talked about music and politics, played him songs, we laughed like old friends…and all the while I’m pinching myself…

Then he went up and introduced us before the show. He said the kinds of things that only in my most secret and whackout out dreams would I ever allow myself to imagine anyone saying about me and gil. And here was quincy jones saying them.

Then we sang. And it was magic. All the angels of song where there on my shoulders and I, the humble servant of the God of music, prayed in his temple with Gil at my side, the moments of grace we live for. Pure and simple, guitar and voice and the soul in between them.

And Quincy loved it and hugged and kissed us again and again and went on and on.

Quincy says:  "When you walk into the room, leave your ego at the door…"

And he practices what he preaches …(how many people really do??)

He also says:

"when musicians make music only  for money, God walks out of the room…."

Well, I don’t know about God, but gil and I have walked out of the music-for-money room over and over for 23 years, we have sacrificed fame and fortune on the altar of our intense dedication for  music in what we perceive to be its purest form. We deal with waves of frustration and career hardships, we are constantly climbing up that mountain, we have been criticized for our choices and our political activism , we’ve been banned and boycotted, blacklisted and picketed.  and the list goes on and on…

And here. God has given us a beautiful gift : the love and admiration of an amazing man, a living legend, a musician through and through and true and true.

Thank you, God , for walking into the room.

Thank you Quincy, for the amazing experience of your presence and wisdom, and the gift of your love.

Thank you Adam for making this all happen and for your beautiful soul.

 

Now I got it out of my system. J

 




Noa

 

 

 

Friday, March 22, 2013

the black prince's soliloquy


Friends, Romans, Countrymen…. 

(I just got back from Rome, so still under the influence :-0) 

President Obama has just left Israel…may the good spirits guide his way safely back home. He made a courageous and beautiful speech in Jerusalem the other day. At first it seemed he came to "bury peace, not to praise it"… but then, our tall and handsome black eyed Anthony gave his brilliant soliloquy and left the country stunned…

Two states for two peoples, because it is the just thing to do, he said, and we the people must urge our leaders to do what will otherwise remain undone. Courage! He said, courage is needed! Believe that there is a partner, believe that peace can be our reality, WANT that reality, STRIVE for the well-being of your neighbor's children as you do for that of your own…for it is truly the only road to security and prosperity for ALL! Ah, yes, it is not 'ambitious', honorable Brutus…it is the only way.
 

Had only these words been said four years ago..where could we have been? But it's never too late to wash your feet of fear and hate, you're always welcome at love's gate… 

(I admit I have been making that speech for the last ten years at least, mostly to myself, sometime to whoever will listen , on stages and pages around the globe....but when Prince Obama says it…the world listens. Even our heard-headed middle-eastern ears shiver and perk: there is much to be learned here our instincts say. Aya, aye, captain)
 
may we all now bettter days, and may this passover holiday soon to be upon us lead us to TRUE freedom, from the prisons of fear and prejudice, on the wings of trust and communication to the open fields of peace.

Sunday, January 20, 2013

דברים שאמרתי בכנס פעילי התנועה של ציפי ליבני בשדרות 20-1-13


כשאני חושבת על ציפי ועל התנועה אני חושבת על  "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"  

אני חושבת על כך שהשלום הוא נתיב ולא תחנה סופית. 
 
והנתיב הזה הוא דרך ארץ, זו שאנחנו כל כך מייחלים לראות גם בכבישי ארצנו.

דרך ארץ הקודמת לתורה. 

דרך שבה נותנים לאחר להשתלב בתנועה :) אם הוא בא מימין או משמאל.

אם הוא מחפש כתובת, אם הוא מאותת מתוך מצוקה, אם הוא מאט או נתקע בדרכו או נפגע חס ושלום. חס......ושלום! 

כאן בעיר שדרות, עיר שחוויה וכבוד גדול הוא לי לבקר בה לראשונה, מתכנסים היום אזרחים מכל שדרות העם. 

תושבי העיר יודעים, אולי יותר טוב מכל אזרחי המדינה, מהו שיתוק בצל פחד וייאוש, וגם מהי תקווה. הם חוו התפתחות ומהפכה בחינוך ובכל תחומי החברה עם מנהיג מקומי בעל חזון ומצפון כעמיר פרץ. אנשי שדרות וסביבתה חיים במשך שנים בין טילים מחד לבין אזלת יד מנגד. כשאני מעיזה לומר אזלת יד, אין אני מתיימרת אלא לצטט שישה ראשי שב"כ - שומרי הסף של כולנו ואיתם עשרות אנשי צבא עטורי תהילה מיצחק רבין זכרונו לברכה ועד איש היושב איתנו, ששמו אומר הכל - עם רם, מצנע! כולם כאחד שבו משדה הקרב ובפיהם בשורה אחידה: לא זו הדרך!  המלחמה ,חברים, היא עצירת התנועה. להתגונן ולהלחם אנחנו יודעים היטב. מה שמשום מה כל כך קשה לנו הוא להתחיל את התנועה מחדש. לשם כך צריך להזכיר מהי דרך השלום:

 

בדרך השלום יש נופים פתוחים לכל העולם, יש גשרים על פני יבשות וימים, יש מחלפים של מדע, תרבות וסחורות ויש תחנות רענון נפלאות בהן יושבים בני אדם שותים קפה יחדיו ומחליפים חוויות בדרכי נועם.

 


אז מה אני עושה דווקא כאן? אני מאמינה בשלום, ובכך שהוא מבוסס, כדברי הלל הזקן, על כך שכל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך". אבל כדי לחיות על פי יסוד אנושי זה, יש צורך להבין מהו ומיהו רעך. לשם כך יש להצטייד במנה גדושה של חופש וגמישות מחשבתית. את הגמישות הזאת אני מוצאת בתנועה!


אני מאמינה ש
את עשרת הדיברות נתן אלוהי החופש והחירות - כך הגדיר את עצמו: 

 

"אָנכִי האֱלהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"
 

היציאה היתה מן המיצר, ממקום של עבדות. 

איזו עבדות? בעיני, עבדות לשיפוטיות המוסרית ולקיבעון המחשבתי. הנה - "לא תעשה לך פסל וכל תמונה...לא תשתחווה להם ולא תעבדם".

עבודת ה"פסל"! היא עבודת הפסילה - פסילת האחר והזר והשונה. זה שאיננו "אנחנו". לא משכונתנו, לא מעדתנו, לא מגלותנו ולא ממפלגתנו, לא בן דתנו, לא מאוהדי קבוצת הכדוררגל שלנו.  זהו חטא היוהרה וגבהות הלב שמקורו באכילה מ"עץ הדעת טוב ורע", כמאמר הנחש: "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע"! חטא שמתבטא בשיפוטיות זחוחה נעדרת שמץ ספקנות, צניעות וענווה. חטא שתוצאותיו צדקנות בנוסח: "אין על מה ועם מי לדבר". אילמות ואלימות בלבד!


ואיזה שעבוד? שעבוד לדמוי, לדמות, לדמות המנהיג החזק והנערץ.  שעבוד למסגרת אידיאולוגית נוקשה ודוגמטית. אמירת אמן ואמן ללא קשר לתוכן ומהות האמונה. 

       מקור המילה "תמונה" הוא מסגרת בעלת שמונה צלעות בצורת מתומן - כמה סימלי שגם היום התמרור המתומן היחידי הוא תמרור ה"עצור" !
התמרור העוצר את ה"תנועה".
התמרור הזה זועק עצור!, עצור, סכנה!, מוקשים הזהר - קפא על מקומך בפחד.
ומה אז? שואלים המתכנסים כאן ועמם אזרחים כה רבים ואני ביניהם. והתשובה מגיעה: כשאתם לא בתנועה קל יותר לשלוט בכם.
(כל אמא ואבא מתוסכלים יודעים זאת היטב)



טוב, אתם אומרים אבל שליטה לשם מה? לאן מובילה הדרך?
 והתשובה ממהרת לבוא: דרך? מי דבר על דרך? בואו נדבר על מנות קרב חברתיות שתקבלו מההליקופטר של יחידת החילוץ כשאתם קופאים בלב שדה המוקשים, זה המשתרע על פני כל המזרח התיכון, אפריקה, אירופה האנטישמית, ארה"ב של הדמוקרטים ואזהרת מסע לאוסטרליה על כל מקרה.

והנה קמה "אשת חייל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה"  ואיתה אנשים חכמים ונבונים ואמרו  די לקיבעון המחשבתי! די לעצירת התנועה, די למחסומים על דרך השלום, די לכבישים העוקפים.הבה נעלה על דרך המלך! הבה נבטל את תמרורי הזכות "קדימה" לימין או לשמאל בלבד. הבה נאפשר לכולם להצטרף לתנועה על הדרך. דרך שיש בה רק תמרור אחד - אין עצירה - הירידה הבאה ב"השלום".
 

 





Friday, December 7, 2012

an interview with Noa dec 2012


Israel was at war a few weeks ago.

How did you live the war?

 

Noa: My heart was bleeding. The seemingly unbreakable circle of violence is so desperately frustrating, futile and miserable! On a personal basis, we were safe where we live. But so many others, in gaza, sderot and other places, were not as lucky!

 

We have the feelings that only one voice emerges from the country: The voice of the government for many many years. How can you make your voice hearable especially when the voice of the government is so powerful and strong?

 

Noa: I have raised my voice on countless occasions. In blogs, in articles, in demonstrations. I have paid a high price for my views, many who disagree with me hate me, they do everything in their power to hurt my career and my image, but I continue! And I am not alone, there are so many wonderful people here in Israel fighting for peace, for Israel’s character as a pluralistic, humanistic society…and yes, this government is strong, they are bullies..but as the saying goes say, “it aint over till it’s over”…everything can change still!

 

The vote of the Palestine as a non member state at the UN.

How did you live this vote?

Were you for / against? How in this case, would you express your voice?

 

NOA: here is what I posted on facebook:  I would like to join millions of people in Israel and the vast majority of  the international community in congratulating the Palestinian people for their important achievement in the UN, hopefully a step towards their full independence in the near future, living side by side peacefully with Israel, with good relations on every front. I admire President Abbas and his adamant adherence to ways of peace, his outreach to Israel in every possible way and his infinite patience. My dream has been, for years, to sing in the signing of the peace agreement between our two countries…who knows? It may still come true J !

 

During the bombings in Tel Aviv, in Israel, where were you? What did you feel for your country, the Palestinians? For yourself, for your family…

 

NOA: I live outside of tel aviv. In my area there were no sirens. We were lucky. I felt great fear in my heart when the sirens went off, and relief every time a bomb was felled by the defense system. But I also felt terrible for all the gazans suffering from the Israeli bombs. And above all, I felt disgust with the “easy” way both the Israel government and the hamas in gaza are taking: the way of war, the way of cowards!! Peace is for the brave of heart, the real heroes are those that dare to talk, to fight for life and a dignified way of living, not those that hide behind the dogmas of religion, the rhetoric of jaded politicians and the  bodies of  the dead!!

 

We have the feeling that some artists in Israel represents this left side of the politic, some might represent the voice of peace. But, when we are talking really about what to give, in order to make peace, settlements and some part of Jerusalem, it becomes harder. Are you really ready to “give” some part of what is now part of Israel? Until what/ should we go?

Are not you afraid to give too much, and then, to be in danger, for your, for your children?

How to “give” and keep being an citizen of Israel?

 

NOA: I am not afraid to give, no, not at all. Of course, any give-and–take must be done responsibly, but have we not been there already? Have not agreements been made, drafts drawn? Have not very wise men sat and deciphered a decent, plan of action? In Oslo, Wye Plantation, Camp David, Geneva, just to name a few?? Everyone knows the solution. It simply has to be implemented. Two states for two nations, based on 67, with some land swapping and other adjustments. Jerusalem shared, according to neighborhoods. I did not invent this. It is well known. Am I willing? Of course!! Because the alternative is to send my son, my grandson, and all generations after to an eternal and abominable war!! Or to move to Australia, or to the moon.

 
 What do you think of american or british artist who refuse to perform in Israel?

 

NOA: I totally reject their attitude! As I myself try to demonstrate throughout my own career, it is the role of those within the artist's community, who have an opinion, to voice it in Israel and abroad, loud and clear. Those in Israel who share these artists' views and swarm to their concert should be rewarded, not punished! Many great artists have chosen to do so. Role models such as Leonard Cohen came and expressed their support for dialog and peace. Moreover he has personally donated his profits from the concerts to a wonderful organization call "Parents Circle" which consists of bereaved Palestinian and Israeli Parents mourning their lost loved ones together, and at the same time working for dialog. Many many such organizations operate in Israel, very often far from the public eye. They are the "frontline" in the battle for peace and they could use all the support these boycotting artists could summon. On many occasions boycotting Israel, both academically and artistically is a result of unfortunate brainwashing by sworn enemies of peace who demonize Israel and achieve nothing but generating more and more disappointment and resentment within Israel. On other occasions it is simply a case of Artists and managements caving in pressure because they care more about their pockets  than about the issues themselves.  As I have previously stated Israel is a democracy and every voice can and should be heard.

 

When you are for your concerts outside of Israel, abroad, how is it to cope with the questions, sometimes rude, of the people who, for some of them, have it all in mind, and do not know much about the complexity of the region? How do you explain it, if you have to? In a way, if you are for peace, you always have to define yourself as an Israeli, a citizen of a country at war. Isn’t it tiring? How is it to be part of a country which is more and more isolated on a diplomatic level?

 

NOA: Yes, it’s tiring, but I understand it is part of my responsibility towards the state of Israel, my home and my people..especially my children! They will know their mother was a warrior for peace! . As a famous Israeli abroad I very often encounter blind, uneducated hatred towards Israel. It is frustrating. I work hard to balance the perspectives. But above all, it is my duty, as it is the duty of every human being to be as kind and compassionate as possible, to be generous, to respect all human beings regardless of race and religion, and to work for a society in Israel that will live according to these universal values. At present Israel often justifies the antagonism it has been experiencing, due to the very irrational, almost suicidal policies of the present government. We in Israel must do everything to rid ourselves of these destructive forces! To end the occupation and congratulate the Palestinians on the birth of their new state! and then to work HARD to build trust, to start a dynamic of positive thinking and growing, educating and living.  Luckily, Israel has other representatives beyond her government: her writers, dancers, musicians, all her artists, and many wonderful Israeli citizens living and working abroad. As I see it, they, we, are the un-paid, un-biased and un-politically-correct  Israeli ambassadors, the true face of Israel.