Tuesday, July 22, 2014

Open letter to the wind

Greetings from our corner of the Middle East, where all hell has recently broken loose.
Terrorized, anguished and depressed, frustrated, angry….each emotional tidal wave competing with the other for domination over my heart and head…none prevail, I am drowning in the boiling ocean which is all of them combined.
There is a missile alert every hour somewhere near my home. In Tel Aviv, its worse. My son and I stopped our car in the middle of the street today and rushed to a nearby corridor as the piercing siren went off…a few minutes later we heard three loud booms that shook the walls. In the south it’s unbearable. Their lives down there have come to a standstill, their livelihood crushed; they spend most of their time in bomb shelters. A large part of the missiles are intercepted by our defense system, but not all. Every civilian is a target, our children are traumatized, the emotional scars are irreversible. And the tunnels, dug underground, reaching the very doorstep of some of the Kibbutzim on the Gaza border…in the dark dungeons of my nightmares I imagine what they are intended for: smuggling, kidnapping, torturing, murdering…. ! Our soldiers are on the front line. These are our sons, the sons of our friends and neighbors, the young men and women of this country called to duty by their government…and already, coffins draped in the flag, tear drenched funerals, shattered lives, Kadish…the well known, devastating routine.
And the Gazans..Oh lord, the Gazans…what could possibly be more miserable and horrible than what these people have to endure? Will their destiny be forever to suffer under the hands of cruel tyrants? The pictures of the bleeding children, the crying mothers in blood stained clothes, the rubble and devastation, the terror in their eyes, 5 minutes at best to get out of your house, to run for your lives because the bombs are falling…no shelter…the Taliban tactics of Hamas on one side and the F16 bombers of the Israeli army on the other, these people are clamped like walnuts, crushed by the thick metal jaws of blindness and stupidity!….the death toll rising and rising…for God’s sake….how much longer will this go on??
Hamas are extremists, they are Jihadists, they are dangerous, they aim to kill every Jew including me and my children, they do not recognize Israel,  they plan to turn all Gazans into Shahids by using them as human shields...we’ve heard all of that. We’ve heard Hannia and his henchmen, and it’s probably all true, as far as there is any truth at all…
But is every man woman and child to blame for the bitter, horrible foolery of both sides??
I listen to Naftali Bennet speaking on CNN, coolly explaining how Hamas are terrorists and we have every right to defend ourselves, which we do, granted…I wait, patiently, for his expression of sorrow, for his regret at the loss of innocent life…but none such gesture comes. And i say to myself: have you forgotten that you represent an entire nation?? Have you forgotten the most basic teachings of your own religion??  Bow your head in shame! For you have brought the deaths of innocent people, men women and so many children..even if you did NOT intend to! And yes, Hamas continue with their horrible blood soaked rhetoric, their cruel bravura at the expense of the miserable Gazans….they do not hide their sinister plan! They INTEND to bring the deaths of innocent people! No doubt there is a special place in hell for all of those, and history is full of them. But that does not release us from the obligation to behave as human beings, unless our aim is to metamorphose into the terrifying spitting image of our gravest enemies.
We, Palestinians and Israelis alike, have “never missed an opportunity to miss an opportunity to make peace”. We have created this mess with our own two hands, and we are paying the awful price for our arrogance and deaf foolery.
It is easy to point fingers and become extremely self-defensive when bombs are falling…each side huddles in his own corner, sticking with his own, blaming the other…
My heart goes out to the families of the victims wherever they are. I am happy to have a strong Israeli Army to defend me against the those who clearly state their aim is to slit my children’s throats…BUT..i do not want to use my sorrow and fear as a shield against human empathy and clear thinking. On the contrary, I want to do the opposite.
I want to stand in the middle of the rink, and speak my truth.
There are only two sides, and they are not Israelis and Palestinians, Jews and Arabs. They are moderates and the extremists. I belong to the moderates, wherever they are. They are my camp. And this camp needs to unite!! I have nothing whatsoever in common with the Jewish extremists who burn children alive, who poison wells and uproot trees, who throw stones at school children, who are motivated by brainwashed hate and acute self-righteousness. I want to bury my head in my hands and disappear, to the moon if possible, when I read the sermons of Rabbi Ginsburg and Lior, romanticizing death and killing in the name of God as did Baruch Goldstein, their sacred martyr, who murdered 29 Arabs in cold blood as they were praying !..When I read the incredible words of racism and hate written by some of my fellow Israelis, the cries of Joy when Palestinian children are killed, the contempt for human life!! …The fact that we share the same passport and religion means nothing to me. I want nothing to do with these people.
Likewise, the extremists on the other side are my bitter enemies as well. But their wrath is directed not only against me but against the moderates in their own society….thus making us all brothers in arms!
Just as I urge the Arab moderates wherever they are to do everything in their power to shun extremism, I have no intention of blinding my eyes to the responsibility that must be taken by my side for the fiasco that is now occurring. Radical Islam is a dangerous phenomenon that must be dealt with not only by Israel, but by the entire world. But there are in the Muslim world more liberal voices, there are partners for dialogue! Have we done everything in our power to reach out to them?
The answer is NO, on the contrary. The present government lead by Netanyahu has done everything in its power to suppress any attempts at reconciliation. It has weakened and insulted Abu Mazen, leder of the more moderate PLO, who has stated again and again that he is interested in peace. When Abu Mazen made statements about the Holocaust, calling it the greatest tragedy in human history, they sneered and belittled him. They have disrespected agreements they themselves signed, refusing at a whim to release prisoners they already agreed to release, preferring to continue the outrageous and infuriating building in the settlements as if no talks were being held. It’s like slapping someone in the face, again and again, while at the same time innocently saying: “let’s make peace! Don’t you see how much I want peace? Why aren’t you cooperating??”
It’s despicable.
And what of the Arab League’s peace initiative?? Why has it been consistently and recurrently ignored but the Israeli government??? Just recently, in an unprecedented act of good faith, a very prominent official from Saudi Arabia wrote an article in an Israeli Newspaper, expressing his wish for peace!! It went unnoticed! This behavior can only be described as obnoxious and arrogant.
What crazed messianic forces blind the eyes of these politicians and their constituency? What biblical Joshua syndrome? What are they thinking to themselves, that they will slowly but surely dominate the occupied territories until there will be no way to create the Palestinian state? What of all the Palestinians who live there, their aspirations, their history? What of their well being, their dreams, hopes, future??   Will they simply live happily ever after as second class citizen, or maybe convert en-masse to Judaism? What is the plan??
There is no plan, there is no vision that is morally compatible with universal values, intent on procuring co-existence: or at least none that is being articulated coherently to our people. In its place, we are being fed constant fear and paranoia, fanning the flames of nationalism, cultivating xenophobia and racism. De facto, these policies are deteriorating Israel to an ideological and strategic point of no return.
Only dialogue from a place of respect and empathy can save us. Only a concerted effort to strengthen the moderates and thus marginalize, as much as possible, the radicals, can afford us some hope. As much as we in Israel justifiably despise Hamas, it does not look like they are going anywhere. Have we seriously considered the conditions they pose for a cease fire? Many of them make sense! Why not attempt to alleviate the suffering of the Gazans, enable them to flourish economically, return dignity to their lives and gain a 10 year cease fire…10 years is a long time! Young minds can be opened; even modest prosperity can be the catalyst of change! Why assume automatically that these years will be used ONLY to strengthen Hamas military power? The conditions include international supervision. Maybe the years will create a reality in which Hamas, with a younger generation of leaders who see a different horizon, be drawn into the Political circle in a way that will, finally, enable dialogue??
I ask myself, and Netanyahu: why don’t we surprise ourselves! Netanyuahu, you are known to be a clever man: why not go 180 degrees, change the rules of the game, think out of the box? Welcome Abu Mazen, stop the building in the settlements, support the unity government, open Gaza and enable commerce with international supervision, embrace the Palestinian’s aspirations alongside our own, welcome international intervention, and gain a real ally AGAINST the waves of extremism?? Check mate!
Have we really made every effort to do all this before sending our young men to die? Sadly, we have not.
 No one is dismantling the Israeli Army anytime soon, and it should remain strong. But why are we so stubbornly refusing to take this calculated risk, and rather, choosing to sacrifice our children??? It is beyond my comprehension.
In Akedat Yitzchak, God intervened and saved the boy. Where is God now?? Has he been driven to numbness by the abomination of his sacred teachings, by all extremists on both sides???
If we refuse to recognize each other’s rights and embrace our obligations, if we continue to each cling to his own narrative with contempt and disregard for that of the other, if we again and again choose swords over words, if we sanctify land and not the lives of our children, we shall soon be forced to truly seek a colony on the moon, for our land will be so drenched in blood and so cluttered with tomb stones there will be nothing left for the living.
I wrote these words, and sang them together with my friend Mira Awad. They stand truer than ever today:
“when I cry I cry for both of us,
My pain has no name.
When I cry, I cry to the merciless sky and say:
There must be another way
Noa, july 22, 2014

Sunday, June 15, 2014

ארוע מחאה נגד תג מחיר

אמש, 14/6/14, ביטלנו גיל ואני את הופעתנו המתוכננת באירוע מחאה נגד פעולות תג מחיר.
אנחנו מאד מזדהים עם המחאה, אך חשבנו שהעיתוי (הטראגי) איננו מתאים. לכל המעוניין, הנה מה שביקשנו מהמארגנים להקריא באירוע, אך הם לצערי בחרו שלא לעשות זאת.
למען הסר ספק אנחנו נשמח ונתגאה לקחת חלק באירועים כאלה בעתיד.
פעילי שלום יקרים!

פעולות תג מחיר הן יותר מפשעי שנאה וגזענות. אלו מעשים שמטרתם לקדם אידיאולוגיה דתית לאומנית שתכליתה הנצחת הכיבוש. המבצעים אינם סומכים על המדינה וזרועות הביטחון שלה שיקדמו מדיניות זו. מסיבה זו נרצח גם ראש הממשלה יצחק רבין... דקות לאחר שעמדנו אנחנו על הבמה ושרנו מול מאות אלפי תומכי הסכמי אוסלו.
 פעולות תג מחיר אינם תגובה לאמצעי המאבק הלאומי הפלסטיני וגם לא לטרור מצד האסלאם הקיצוני כאן ועל פני הגלובוס כולו. הפעולות הן נגד עצם הלגיטימיות של פתרון שתי המדינות שאנחנו מייחלים לו ורואים בו את הצעד המשמעותי ביותר בדרך השלום.

התפתחויות היממה האחרונה הביאו אותנו למסקנה שהופעתנו באירוע החשוב שכולכם נרתמים אליו תגרום יותר נזק מתועלת למאבקנו המשותף. מרגש אותנו לחשוב שהחיבוק והחיזוק שתקבלו מנוכחותנו חשוב לכם אישית, אבל באותו הזמן אנחנו יודעים שזוהי חרב פיפיות, שכן אנחנו נותנים נשק בידם של אותם גורמים ששנאתם ומעשיהם הביאו אתכם לאירוע הזה. המפגש היום היה אמור להקרין על כל סביבותיו אווירה של שמחה ואחווה, אווירה של פיזור ענני החשדנות והאיבה. אתם ניצבים כאן, לוחמי השפיות והשלום שדבר לא יזיזם מעמדותיהם, נחושים להביע עמדה ולהתחזק ועל כך תבורכו. אולם המערכה מתנהלת בחזית רחבה של כלל הציבור בישראל ובעולם כולו. ברור לנו מתוך ניסיון רב שההד התקשורתי שיגיע היום לכל בית בישראל יעורר גל עצום של אנטגוניזם למפעלנו המשותף, כולל בקרב רבים מן האזרחים היהודים שהיו נוטים לברך עליו אך בעת הזאת נפשם חרדה לגורלם של שלושת הנערים הנעדרים ואין לנו דרך לעורר את ליבם ברגע זה. בצער רב, בעיקר על עצם המצב הטרגי שהפך לשגרת יומנו, אנחנו מוותרים היום על הבעת סולידריות אתכם בשטח למען המשך המערכה הגדולה, לפי מיטב שיפוטנו.

בברכת שלום ובכבוד רב
אחינועם ניני וגיל דור

Thursday, January 30, 2014

על גיבורי תרבות ופרסים.

על גיבורי תרבות ופרסים.

תהליך היצירה האומנותית כולל הבעה ספונטנית לצד פיתוח, עיבוד ועריכה. בקרת האיכות של התהליך נעשית על ידי המצפן האומנותי הפנימי של כל אמן. כאשר יוצר משתמש במצפן חיצוני - של יוצרים אחרים למשל- הוא לכל היותר שוליה, מתלמד, בדרכו להיות אמן, או לחלופין פשוט חקיין. במקרה  שהמצפן האומנותי שייך להמונים, או אז אנחנו מדברים על בידור -  פופולרי ומצליח ככל שיהיה, אך לא על אומנות. 
האמן נמצא בדיאלוג עם החברה סביבו. הוא מקבל ממנה חיזוק ועידוד בכל פעם שהוא מוצא הד בליבותיהם של  אנשים בעלי מצפן אומנותי זהה .  הרזוננס הזה הוא על כן איכותי מטבעו ואין הוא נמדד כמותית. ההיסטוריה של האומנות רצופה בגאונים שמעולם לא זכו להכרה בחייהם.
מסיבה זו, המיסוד של ״הכרה אומנותית״ בדרך של הענקת פרסים הוא בעייתי מעיקרו, וזאת בין שההכרה נתונה בידי ״וועדה״ או מבוססת על נתוני פופולריות ברי מדידה. על פי הוויקיפדיה ״פרס אקו"ם החל את דרכו בשנת 1958 כתחרות קטנה נושאת פרסים על יצירות אשר הוגשו בעילום שם מה שהחל כתחרות קטנה, הפך עם השנים למפעל הפרסים הגדול בישראל, בתחום המוסיקה והספרות....״ 
עקב תהליכים דומים בכל העולם, פרסים ואותות כבוד אמנם מקדמים בוודאות קריירה של אמנים אך לאו דווקא את האומנות עצמה!
 בחברתנו הציבור כבר הפנים את העובדה שגיבורי התרבות שלו נמדדים ברייטינג שלהם, או במילים אחרות, בהיותם ״סלבס״. מכאן קצרה הדרך לתובנה הנפוצה בכל תור לאודישינים בתכניות הריאליטי, שהדרך להיות ״סלב״ מתחילה באמביציה להתגלות כ״טאלנט״ ולא חשוב במה, ובעצם לתובנה המופשטת עוד יותר שאפשר גם בלי ״טאלנט״.
כתגובה לרידוד תרבותי זה משתדלים מקדמי ה ״הכרה האומנותית״ הממוסדת לעשות מלאכתם נאמנה ולתמוך באמנים ראויים (עד כמה שוועדה נבחרת יכולה להחליט ולהסכים). אך כאמור, ולמרבה הצער, גם הכוונות הטובות ביותר משרתות בסופו של יום את תעשיית הרייטינג. מצב דברים עגום זה, גם אם הוא בלתי נמנע, מטיל אחריות כבדה על כתפי מעניקי הפרסים למיניהם. אחריות זו אינה מסתכמת בבחירת אומנים ראויים, אלא בהבנה שהפרס מסייע להגדיר את גיבורי התרבות של האומה. גיבור תרבות, כמו כל גיבור, הוא משאת נפש הזוכה להערצה  וללגיטימציה ציבורית , לא רק כמייצג של אומנותו אלא כ״פרסונה״, כ״סלב״,כמופת חברתי.

דוגמא מאלפת למצב עניינים זה היא זכייתו של אריאל זילבר בפרס אקום על מפעל חיים השנה.
מעטים יחלקו על תרומתו האומנותית של אריאל ועל איכותו כיוצר מוכשר ומקורי. אך בחירתו, ובעיקר בקטגוריית מפעל החיים, מהווה הפניית עורף לאחריות הציבורית הזו.
הכיצד ? שלא כמו בהליך בחירות דמוקרטי בה הציבור זכאי להיחשף למגוון הדעות והעמדות ומתוכן הוא בוחר את מנהיגיו על פי שיפוטו, במקרה של אריאל זילבר ה״ממסד״  עצמו כבר בחר,  חגג, אישר, טיהר ולא ביקש הבהרות או התנצלויות. לציבור לא נותר אלא להריע ולאמץ בחום.
אפשר וצריך לשאול האם בקרב מעגלים רבי השפעה בתחומי התרבות יש מקום לביטוי של עמדות וערכים הומניסטיים בכלל? או שמא העמדה הפוסט מודרנית הביסה כליל את רוח החברה הליברלית ואת הזדהותם של אמנים בפומבי עם ערכיה? האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דריפוס  בישראל של 2014? 
איננו קוראים בשום אופן להחרים את אריאל זילבר האמן. יתרה מזו, היינו רוצים להאמין שהוא אכן ינצל את הבמה המכובדת שניתנה לו ויבהיר בפני הקהל מעט מן הדברים המיוחסים לו, ואולי גם יתנצל בפומבי בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל,  ״פושעי אוסלו״, צה״ל, עובדים זרים ושאר גויים...

בשבוע בו הלכה לעולמה שולמית אלוני אנחנו הוגים במשנתה. אין אנו מצטטים את ״אני מאשים״  של זולא, אלא מסתפקים ב- ״אנחנו מתביישים בשם הציבור״ ומוותרים על קבלת הפרס למרות הערכתנו הרבה לאקו״ם ולרצון הטוב של הדירקטוריון להעניק לנו אותו. 
אחינועם ניני וגיל דור

Saturday, August 3, 2013

my visit to the Knesset in support of peace!

Dear family and friends,

I am compelled to share with you my great emotion after participating in a historic event in the Knesset in Jerusalem this past Wednesday (July 31, 2013). The event was organized by “One Voice” a wonderful organization where Jews and Arabs raise their voice together for peace (they supported Mira Awad and myself on our “Eurovision” adventure) and by the Caucus for Ending the Arab-Israeli conflict. This caucus supports a two state solution and the Arab Initiative, which was recently once again approved by the Arab league and presented to Israel.  There were many people present, including many Israeli Ministers and members of Parliament (MKs), both jews and arabs, and people working in many beautiful peace and co-existence organizations in Israel and Palestine, like AJEEC-NISPED and the Palestinian Dialogue Center. There were also honorable guests from Ramallah. All in all, there were ministers and MKs there representing 77 members of the Israeli Knesset, a clear majority in support of the negotiations and the two state solution!

Everybody, Arabs and Jews alike spoke beautifully, it was truly inspiring. I too had a chance to speak, and urged my fellow artists on both sides of the fence to step out and raise their voices, fearlessly, for peace (personally I think e should ALL be out on the streets!)

 But what was MOST striking was the fact that for the first time in the HISTORY of the Knesset, the Palestinian flag was waving alongside the Israeli one!! what a sight to see!! (see photo)


After I spoke, I hurried out of the room on my way to the children, and as i pulled my car out of the parking lot, I got a call from Tal Harris, who heads one voice, urging me to return as there were people who were eager to meet me. I did so , passed the endless security for the second time that day, and went back to the place where the meeting had taken place there, I found Hilik Bar, the founder of the Cauacus (and MK for the Labour party), and the whole cadre of Arab MKs and guests, waiting to take a picture together with me! :-) I was deeply honored. After the photo, they extended a personal invitation to come to Ramallah and meet Abu Mazen! This may even happen later this week!

I have attached a photo, here are the list of people there!

From left to right standing: former PA minister Ashraf Ajrami; Palestinian Legislative Council member and head of the parliamentary committee of political affairs Abdallah Abdallah; MK Hana Sweid (hadash party); Dr. Walid Salem – director of the Palestinian Center for Democracy & Community Development; MK Hilik Bar – Chair of the caucus for Ending the Israeli Arab Conflict, Deputy Speaker of the Knesset, and General Secretary of the Labor Party (he and i are also seen photographed with the portrait of Rabin, see below), Mohammad Madani – member of Fatah Central Committee and head of Palestinian Committee for Interaction with the Israeli Society; MK Mohammad Barakeh (chair of Hadash party); Elias Zananiri – political advisor to the Palestinian committee for interaction with the Israeli society;
From left to right sitting: MK Afu Agbariyeh (hadash); MK Isawi Frej (Meretz party); myself and Tal Harris of One Voice.

I would like to state that some of the people in this photo sat for over ten years in Israeli prisons!! And still they are here, supporting peace!!

So..all is not lost…things change, people and perspectives change, in change there is strength and beauty and where there is life there is hope I for one plan to do everything in my power to cultivate that hope and turn it into OUR  reality.


Noa (achinoam nini)


Wednesday, May 8, 2013

רגע לפני הופעה בכיכר העיר ביום ירושלים...ולאור התנגדויות מימין ומשמאל..

ירושלים ככל עיר היא מקום שחיים בו אנשים. לאנשים אלו זהויות אתניות לאומיות ודתיות שונות ומורכבות וסנטימנטים בהתאם. ההיסטוריה המדינית והדמוגרפית מורכבת לפיכך אף היא. לאור כל אלה אפשר להבין את כל התביעות לשליטה ולריבונות מכל צד. נכון, אי אפשר לסבול את הדרת האחר ואת דיכויו כנכבש. אבל הדברים אמורים הן לשלטון היהודי והן לירדני (שאיננו מאפשר ליהודי להיות אזרח בכלל!) והן לשלטון פלסטיני שהוא לצערנו עדיין משולל ריבונות של ממש. בתוך כל אלו ירושלים צריכה למצוא את מקומה. ועל כן צצות ועולות שאלות רבות:


האם ירושלים צריכה לחזור למעמד בין לאומי כהחלטת החלוקה, ללא ריבונות של מדינה כלשהי רק משום שהעולם הקתולי (בעיקר) תמך בכך? האם היא צריכה להיות מנוהלת על ידי אחת המדינות - ישראל או פלסטין? ואיזו ישראל? החילונית או התיאוקרטית ביום מן הימים? ופלסטין המוסלמית, נוצרית או חילונית? ואולי יחד? ואיך בדיוק? ומי קובע? והיכן יעברו הגבולות ברבעים השונים בין שטח ריבוני לשטח בין לאומי? ומה עם הסדרי המעבר וחיי היום יום? האם איחוד העיר (כעיקרון) במלחמת ששת הימים תוך מעבר מכיבוש ירדני לכיבוש ישראלי הוא אך ורק דבר רע? האם עיר מפוצלת היא דבר רצוי? האם אין אפשרות שאחת המדינות תנהל את העיר בשכל ובמוסריות ולשביעות רצון כולם? יש הרבה מקומות בעולם שהם קדושים לדתות שונות. האם קיימת תביעה לבינאום בספרד ובטורקיה ובדלהי ועוד מקומות כה רבים שיש בהם מקומות קדושים משמעותיים? וכל אחד מספר מתי אלוהים שלו והקדושים שלו ואבות אבותיו קבעו שזה שלו בלבד, ומאז הוא מוכן להיהרג עליה?


התשובה האידיאליסטית על פי משאלת ליבי פשוטה:

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people living for today

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people living life in peace.... etc


אז אני פחות מאמינה  בזכויות ויותר בחובות, ובהן החובה היסודית להתנהל על פי העיקרון ההומניסטי הבא: ואהבת לרעך כמוך! אני גם שותפה לאינסטינקט הבסיסי לשמור ולהגן על חיי ועל חיי ילדיי ועל מעגל הולך ומתרחב ככל שאפשר של רעיי ולכן אני, כמו מרבית בני האדם, מתמודדת עם הקונפליקט המובנה בין אוהב לאויב כי בעולם האמיתי גם לנון וגם רבין וגם סאדאת ומרטין לותר קינג ומהטמה גנדי סימנו במותם קווי גבול בין אינדיבידואלים וקולקטיבים שונים, קווים שהם כל כך השתדלו למחוק. ואנחנו שואלים היום  ביום ירושלים היכן עובר הקו?


מאזני הצדק רגישים וקשים מאין כמותם לאיזון. אנחנו מטילים על כפותיהם את ה"צדק" שלנו או של אחרים בניסיון לאזן ובינתיים הכפות משתוללות ומיליונים מתים בדרך אל ה"צדק" המהולל שלהם.
אז אולי נסתפק בפחות צדק ויותר ניהול תקין ומוסרי וכאן יש הרבה מה לתקן.

דרך השלום, שאני עושה ככל שביכולתי ללכת בה כבר שנים, עוברת בירושלים ורק הכרה הדדית ברגשות של שני הלאומים תפתח את הדרך לפשרה, פיוס ושלום. התבצרות חד צדדית מאחורי בריקאדות לא תועיל.


יום ירושלים חוגג את זיקתו של העם היהודי לעיר באופן כללי וגם את יכולתם של יהודים מאמינים להתפלל בכותל המערבי (גברים ונשים ! הללויה!) ואת גישתם של ישראלים לעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים, גישה שנחסמה ונמנעה בשנות הכיבוש הירדני ומי יודע מה יילד יום? כל זה נאמר ללא כל קשר לשאיפתי לחזות בחתימת הסכם שלום. לשם דוגמא, ממשלה שתמסור את האגן הקדוש לרשות הפלסטינית ותשמור את הכותל או תסכים על מה שתסכים ובלבד ששני הצדדים יגיעו להבנה תהיה מבורכת בעיני ולא משנה מה צבעה הפוליטי. האם אז נפסיק לחגוג את יום ירושלים? האם אז תפסיק ירושלים להיות לב האומה באופן סמלי (עד שיתגשם חזון ג'ון לנון?) ולמה שתפסיק? האם ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי ישתנו? האם המסע הרגלי המפרך דרך מדבריות ערב שערכה משפחתי בסוף המאה ה19 מתימן לעיר הקודש ישכח בעידן השלום? הנה לרגל חג מתן תורה, האם הר סיני בידנו? ומה בכך? נכון שחלק מאזרחי ישראל החליטו לחטוף את הסמלים הלגיטימיים שלנו ולהפכם לנושאי חגיגות לאומניות קיצוניות וחבל, אבל האם זה אומר שאנחנו צריכים לוותר על הפרשנויות שלנו? אני אזרחית במדינה הזאת וירושלים היא בירתי ולמרות ביקורת מימין ומשמאל אני אחגוג אותה בשמחה ובאהבה כשמה – עיר שלום! ואעשה הכול כדי לאסוף רבים ככל הניתן תחת דגל המשמעות הזו של החגיגה. עצם הזמנתי על ידי עיריית ירושלים היא ניצחון של תפיסה זו.



Monday, April 22, 2013

in the presence of true greatness

I have to write this, so I don’t forget, and because it’s bubbling inside me…

This past weekend gil dor and myself had the unbelievable privilege of spending time with Mr. Quincy Jones.

We have known him since 2000…i have been on stage in several events he has produced, coincidentally pregnant every time J (he calls it my baby bump J) , he attended our concert last year in Barcelona, we met with him in his home last year, and now he invited us to the Rock and Roll Hall of Fame ceremony in Los Angeles, where he was being inducted, and insisted we ride in his Limousine with him on his way to the red carpet.

It took an hour to get there, I sat beside him and listened to his stories about his childhood, his musical education, his experiences and insights…I had to pinch myself (again and again)

Did you know Quincy Jones was raised in a poor family in Chicago, son to a father who worked for the mob…young Q was on his way to becoming a mobster himself when at the age of 11 he had an epiphany of sorts while breaking into a community center and stealing Lemon Meringue pie…there was a room with a piano…he was drawn in…touched the instrument and knew his fate was calling him.

Music saved this man’s life, and he in turn has saved music: he has not only played and created it but excelled superbly in it, celebrated it, glorified it and spread it far and wide to the most remote reaches of the globe by the grace of his enormous talent and unmatched spirit.

The list of people Quincy has worked with is way too long to list here, from Ella , Miles and Sinatra to Michael Jackson and We are the World , with literally everything in between and beyond. The title Living Legend attaches itself naturally to his lapel. His curiosity is insatiable, his hunger for life and knowledge enormous. He cares about music and the world, the world and music. He’s always on the lookout for new talent.  He breathes music. He  travels the globe like a 20 year old learning about people and their habits, their languages and history (he says: “you gotta go to know!”), trying to unravel the grand puzzle of human communication and the seemingly unattainable dilemma of why peace is so often beyond our reach. He is involved in numerous projects aimed at bringing people to a better understanding of each-other through music and education. He cares about history, and the African American role in shaping it, from Pushkin to Samba and he’s been chosen to advise the president of the Republic of China in all things musical.  And that’s just the beginning. Quincy never stops, he has plans, he is a party animal and he’s just 80! J

So you ask yourself, how and why in God’s name does this man have the time and will to hang out with two relatively unknown Israeli musicians??

The night after the Hall of Fame bonanza, we were playing a few songs opening for an Iranian singer in a tiny room called the Edye at the Broad theater in Santa Monica LA, courtesy of the sweet Adam Fell, Q’s VP. Quincy came early and hung out in our dressing room like one of the guys, we talked about music and politics, played him songs, we laughed like old friends…and all the while I’m pinching myself…

Then he went up and introduced us before the show. He said the kinds of things that only in my most secret and whackout out dreams would I ever allow myself to imagine anyone saying about me and gil. And here was quincy jones saying them.

Then we sang. And it was magic. All the angels of song where there on my shoulders and I, the humble servant of the God of music, prayed in his temple with Gil at my side, the moments of grace we live for. Pure and simple, guitar and voice and the soul in between them.

And Quincy loved it and hugged and kissed us again and again and went on and on.

Quincy says:  "When you walk into the room, leave your ego at the door…"

And he practices what he preaches …(how many people really do??)

He also says:

"when musicians make music only  for money, God walks out of the room…."

Well, I don’t know about God, but gil and I have walked out of the music-for-money room over and over for 23 years, we have sacrificed fame and fortune on the altar of our intense dedication for  music in what we perceive to be its purest form. We deal with waves of frustration and career hardships, we are constantly climbing up that mountain, we have been criticized for our choices and our political activism , we’ve been banned and boycotted, blacklisted and picketed.  and the list goes on and on…

And here. God has given us a beautiful gift : the love and admiration of an amazing man, a living legend, a musician through and through and true and true.

Thank you, God , for walking into the room.

Thank you Quincy, for the amazing experience of your presence and wisdom, and the gift of your love.

Thank you Adam for making this all happen and for your beautiful soul.


Now I got it out of my system. J






Friday, March 22, 2013

the black prince's soliloquy

Friends, Romans, Countrymen…. 

(I just got back from Rome, so still under the influence :-0) 

President Obama has just left Israel…may the good spirits guide his way safely back home. He made a courageous and beautiful speech in Jerusalem the other day. At first it seemed he came to "bury peace, not to praise it"… but then, our tall and handsome black eyed Anthony gave his brilliant soliloquy and left the country stunned…

Two states for two peoples, because it is the just thing to do, he said, and we the people must urge our leaders to do what will otherwise remain undone. Courage! He said, courage is needed! Believe that there is a partner, believe that peace can be our reality, WANT that reality, STRIVE for the well-being of your neighbor's children as you do for that of your own…for it is truly the only road to security and prosperity for ALL! Ah, yes, it is not 'ambitious', honorable Brutus…it is the only way.

Had only these words been said four years ago..where could we have been? But it's never too late to wash your feet of fear and hate, you're always welcome at love's gate… 

(I admit I have been making that speech for the last ten years at least, mostly to myself, sometime to whoever will listen , on stages and pages around the globe....but when Prince Obama says it…the world listens. Even our heard-headed middle-eastern ears shiver and perk: there is much to be learned here our instincts say. Aya, aye, captain)
may we all now bettter days, and may this passover holiday soon to be upon us lead us to TRUE freedom, from the prisons of fear and prejudice, on the wings of trust and communication to the open fields of peace.